התיאטרון הלאומי של בוקרשט

התיאטרון הלאומי של בוקרשט
Teatrul Național "Ion Luca Caragiale" București
	בניין התיאטרון הלאומי בבוקרשט בתחילת המאה ה-20
מידע כללי
סוג	אולם תיאטרון
על שם	יון לוקה קאראג'אלה
כתובת	Bulevardul Nicolae Bălcescu 2, 010051 Bucureşti
מיקום	בוקרשט
מדינה	רומניה
בעלים	משרד התרבות
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	?–1973
תאריך פתיחה רשמי	1973
סגנון אדריכלי	ברוטליזם
קואורדינטות	44°26′12″N 26°06′13″E / 44.43664444°N 26.10356944°E
	(למפת בוקרשט רגילה) התיאטרון הלאומי של בוקרשט

התיאטרון הלאומי של בוקרשט על שם יון לוקה קאראג'אלה (ברומנית: Teatrul Național "Ion Luca Caragiale" București) הוא התיאטרון הלאומי של בירת רומניה, בוקרשט, השוכן בכיכר האוניברסיטה. הוא אחד התיאטראות הנושאים ברומניה את התואר "תיאטרון לאומי".

היסטוריה

הקמתו

החברה הפילהרמונית

באפריל 1836 הקימו הסופר והמשורר יון הליאדה רדולסקו והשר יון קמפיניאנו בבוקרשט, אז בירת נסיכות ולאכיה ("הארץ הרומנית" או מונטניה) את "החברה הפילהרמונית" (Societatea Filarmonică) ורכשו את הפונדק ("חאן") של קמפיניאנקה (Câmpinencii) על מנת להקים במקום את התיאטרון הלאומי. הם התחילו לאסוף כספים וחומרים למטרה זו. החברה הפילהרמונית מילאה גם תפקיד של קונסרבטוריון והוצגו במסגרתה מחזות מאת מולייר, וולטר ושל אוגוסט פון קוצבו, שהיה מאוד באופנה באותם הימים.^[1] המורה למשחק ולדקלום היה קוסטאקה אריסטיה.

בחירת המקום

בשנת 1840 הציעה "האספה הכללית" (Obșteasca Adunare) לשליט אלכנסנדרו השני גיקה מיזם להקמת התיאטרון הלאומי במימון המדינה. המיזם אושר על ידיו ב-4 ביוני 1840. מאוחר יותר, השליט גאורגה ביבסקו הציע מיקום מרכזי יותר בקאליה ויקטוריאי, במקום החאן פילארט, שעמד להיהרס כליל אחרי שניזוק קשות ברעידת אדמה בשנת 1838. בדו"ח מ-13 באוגוסט 1843 של הוועדה האחראית להקמת התיאטרון נמסר כי רק 13,000 זהובים עמדו לרשות המיזם, ונדרשו עוד 20,300. השליט ביבסקו החליט לבצע את הבנייה באמצעות התקציב הקיים, ושבמקרה שלא יספיק הכסף, יפנה ל"מקורות המיוחדים של האוצר". הוא העריך שהבנייה הייתה לטובת כלל העם, והדבר ישפיע לטובה "על הקניית מנהגים טובים, על השתכללות השפה הלאומית ועל צמיחת הספרות הרומנית". בספטמבר 1843 יצרה הוועדה מגעים עם שלושה אדריכלים ידועים בפריז, בווינה ובמינכן לצורך תכנון הבנייה. לאדריכל מפריז שולמו 3,150 ליי, לזה בווינה - 2,523 ליי ולזה במינכן 120 זהובים.^[2]

האדריכלים והאמנים

הוועדה בחרה תחילה בתוכנית האדריכל ק. רזנר ממינכן. אך בגלל אי שביעות רצונו של השליט, ב-1845 הוגשו בפניו תוכניות חדשות. נבחרה זו של האדריכל הקטלאני קסבייה וילאקרוס, שלמד בצרפת, ושכיהן באותה תקופה כאדריכל הראשי של בוקרשט. ^[3] התוכנית של וילאקרוס קיבלה גם את הסכמתו של האדריכל הווינאי א. הפט, שזומן גם הוא על ידי ועדה חדשה ב-1846. לפי עדותו של הסופר פנטאזי גיקה, באתר הבנייה השתרעה ביצה גדולה, ירוקה-שחורה, שבה שרצו צפרדעים, בעוד שברווזים התפלשו חופשי בתעלות הרחבות שמצידי הרחוב העשוי עץ שכונה אז "גשר מוגושואיה". הגשר ייהפך לרחוב "קאליה ויקטוריאי" (דרך הניצחון) אחרי מלחמת העצמאות של רומניה בשנים 1878-1877.^[4]

הבנייה

בסוף שנת 1847 השתנה שוב הרכב הוועדה והחל ממאי 1848 סוף סוף התחילו עבודות הבניה,^[5] אולם הן הופסקו מהר על ידי אירועי מהפכת 1848 בוולאכיה ביוני 1848. באוגוסט 1849, אחרי עלייתו לשלטון של השליט בארבו שטירביי, נעשה מכרז חדש לסיום הבנייה. התקציב שהוקצה לא הספיק. בינואר 1852 דווח לשליט שהוצאו 1,518,675 ליי ושעד לסיום הבנייה היו נחוצים עוד 1,039,961 ליי. בסופו של דבר העלויות היו עוד יותר גדולות כשכל בקשותיו של האדריכל הפט אושרו. במהלך שנת 1852 גבר קצב הבנייה. את הקישוטים הפנימיים ביצע אמן בשם מיהלדרפר מגרמניה.

חנוכתו

התיאטרון נחנך לבסוף בחג השנה החדשה, 31 בדצמבר 1852, בשם "Teatrul cel Mare din București (התיאטרון הגדול של בוקרשט) ומנהלו הראשון היה השחקן קוסטקה קאראג'אלה, שהיה גם אמרגן ומחזאי. האולם הכיל 1,000 מושבים ועמד לרשות שתי להקות: אחת רומנית, בניהולו של קוסטאקה קאראג'אלה, והשנייה - להקת אופרה איטלקית. המופע התיאטרוני הראשון שלו היה הוודוויל המתורגם "זויה או המאהב בהשאלה". התרגום נערך על ידי בובסקו, הלחנים נכתבו על ידי המלחין אדוארד ואכמן, ובתפקידים הראשיים שיחקו קוסטאקה קאראג'אלה עצמו ונינה ואלרי. הרפרטואר כלל גם מחזות רומניים בני התקופה" כמו "חינוך טוב" מאת קוסטאקה בֶּלֶצ'סקו ו"מסיבת ערב בפרבר" מאת מנהל התיאטרון עצמו.

אחרי איחוד הנסיכויות ולאכיה ומולדובה בשנת 1859 הפכה בוקרשט למרכז הראשי של חיי התיאטרון של המדינה המאוחדת. בתור מנהלים מונו לרוב אנשי ספרות ופוליטיקאים. בשנת 1864, בימי שלטונו של אלכסנדרו יואן קוזה, שליט נסיכות רומניה (המאוחדת), הוכרז התיאטרון על ידי ראש הממשלה מיכאיל קוגלניצ'אנו לאחד המוסדות הלאומיים. בשנת 1875, תחת שלטונו של השליט קרול, הוכרז התיאטרון באופן רשמי לתיאטרון לאומי, וניהולו הושם בחסות משרד התרבות הרומני.

בשנת 1877 התמנה ג'ורג'ה שטפנסקו, פרופסור לפיתוח קול ולמוזיקה בקונסרבטוריון למוזיקה בבוקרשט (כיום האוניברסיטה הלאומית למוזיקה), למנהל מוזיקלי ולמנצח תזמורת התיאטרון. הוא הרחיב את הרפרטואר לתחום המוזיקה האופראית ובסופו של דבר הקים בנפרד את האופרה של בוקרשט. באישור הפרלמנט אורגן התיאטרון הלאומי מחדש לפי הדגם של קומדי פראנסז בפריז ^[1] התיאטרון הפך לאחד משלושת התיאטראות הלאומיים המסובסדים על ידי הממשלה, לצד אלו ביאשי ובקראיובה.^[1]

הסגנון האדריכלי

הבניין נבנה ברובו בסגנון נאו-בארוקי, עם 338 מושבים בקומת קרקע, שלוש שורות יציעים, פואייה מפואר עם מדרגות משיש של קרארה וגלריה גדולה שהייתה זמינה חינם לתלמידים ולסטודנטים. בסך הכל היו בתיאטרון אלף מושבים והוא נחשב בזמנו לשלישי באירופה לפי הגדול. האקוסטיקה שלו הייתה מצוינת.^[6] החזיתות הצדדיות נשקפו אל שני רחובות יורדים: מימין רחוב מאטיי מילו עד לרחוב ספנטול יוניקה, ומשמאל - רחוב קמפיניאניו עד לרחוב שטירביי וודה.

במאה ה-19

בשנתיים הראשונות לקיומו הואר התיאטרון באמצעות נרות משומן בקר. החל מ-1854 השתמשו במנורות שמן קנולה. מאוחר יותר התיאטרון הואר בקרוסן ואחר כך באור חשמלי. בשנת 1875 התיאטרון הגדול החליף את שמו ל"התיאטרון הלאומי" תחת ניהולו של הסופר אלכסנדרו אודובסקו. בתקופת ניהולו של הבמאי פאול גוסטי שלטה גישה נטורליסטית בהשראת אוטו ברהם ואחרים. בשנים 1905–1908 ו-1912–1913 הנהיג המחזאי אלכסנדרו דאבילה רפורמות לכיוון מודרניזציה של התפאורות והבמה וקידם רפרטואר בן התקופה, כולל מחזות צרפתיים. בשלהי המאה ה-19 בלטו במשחקם על במת התיאטרון, כוכבים כמו גריגורה מנולסקו שגילם את המלט, אריסטיצה רומנסקו וקונסטנטין נוטארה. הרפרטואר כלל גם מחזות רומניים שהפכו קלאסיים, מאת מחזאים כמו יון לוקה קאראג'אלה, בארבו שטפנסקו-דלווראנצ'ה, בוגדן פטריצ'ייקו חאשדאו, וסילה אלכסנדרי ודאבילה עצמו. בין מלחמות העולם התבלט משחקו של ג'ורג'ה קלבוריאנו. בשנת 1946 הופק בתיאטרון המחזה "מקבת" בבימויו של יון סאווה.

הפצצתו במלחמה

בימי מלחמת העולם השנייה, אחרי ש-23 באוגוסט רומניה עזבה את בת בריתה, גרמניה הנאצית, והצטרפה לכוחות הברית, נהרס בניין התיאטרון הלאומי על ידי הפצצה של הלופטוואפה ב-26 באוגוסט 1944. כנראה היעד המקורי של ההפצצה היה בניין "ארמון הטלפונים" והתיאטרון שנמצא ממול נהרס בטעות. בשנים הבאות הצגות התיאטרון התקיימו באולמות חלופיים "סטודיו" ו"קומדיה". בימי השלטון הקומוניסטי חורבות התיאטרון פונו והמגרש נשאר ריק עד לשנות ה-90. אז, בימי המשטר הדמוקרטי החדש, נבנה בו המלון נובוטל. החלק הקדמי של חזית הבניין שנעלם ב-1944 שוחזר באופן מדויק וסמלי כפורטל כניסה אל חזית הזכוכית של המלון.

הבניין משנת 1973

השלטון הקומוניסטי החליט לבנות מחדש את התיאטרון הלאומי לא במקום המקורי אלא בכיכר האוניברסיטה. העבודות בניהולם של האדריכלים הוריה מייקו, רומאו בליה וניקולאיה קוקו, התחילו בשנת 1964 והסתיימו בימי שלטונו של ניקולאה צ'אושסקו ב-1973. חוזק המבנה היה באחראיות המהנדס אלכסנדרו צ'ישמיג'יו.^[7]^[8] הבניין החדש כלל שלושה אולמות - האולם הגדול (Sala Mare) בגוף A, האולם הקטן (Sala Mică) והאולם סדנה בגוף C. הוא נחנך מספר פעמים בין 20 בדצמבר 1973 ולשנת 1976. הבניין, בסגנון מודרניסטי של שנות ה-60 של המאה ה-20, לא נגמר בחוץ מכיוון שהנשיא צ'אושסקו לא אהב אף אחת מגרסאות ציורי הקיר על תולדות התיאטרון שהיו אמורים לכסות את הקירות בשלוש החזיתות, כנראה מכיוון שהוא לא צויר בהם. בהמשך הלבנים הגלויות באזור שנועד לציורים כוסו בלוחות שיש של רושקיצה.^[9] מעל הבניין נשארה מעין "מגבעת" אלגנטית מבטון מזוין שהפכה לסמל של הבניין. אולם כנראה, מכיוון שלא דמתה לגג של בית רגיל, היא לא מצאה חן בעיני צ'אושסקו, שדרש לעצב אותה מחדש.

השינוי משנת 1983

בשנות ה-80 של המאה ה-20, לפי דרישת הדיקטטור צ'אושסקו, עיצב צוות בניהולו של האדריכל צ'זאר לזרסקו את הבניין מחדש - כולו בחוץ, וחלקית בפנים (נשמרו מרחבי הפואייה המקוריים). בפואייה של האולם הגדול ניתן לצפות עדיין בשתי יצירות גובלן גדולות, אולי היצירות החשובות ביותר בתחום האמנות הקישוטית ברומניה של אותה תקופה, ששרדו לדליקות משנות ה-70. יוצריהם הם שרבאן גאבריה ופלורין צ'ובטרו (הגובלן "תולדות התיאטרון") ויון ניקודים (גובלן עם מוטיבים מטאפיזיים בהשראת הפואמה "שירת האדם" מאת טודור ארגזי ומחווה ללאונרדו דה וינצ'י). השריון של צ'זאר לזרסקו החליף את המורניזם של הבניין המקורי, שעוצב עם חמרים איכותיים, ביסודות שנבנו מחמרים דלים, פסאודו-קלאסיים, אופייניים לשנים שבהן נבנה ארמון הרפובליקה ושדרות ניצחון הסוציאליזם בבוקרשט ושבהן באירופה שלט הפוסט-מודרניזם ההיסטוריציסטי. קיבולת האולמות הוגדלה בעזרת הצטופפות של המושבים, בדומה למה שנעשה ב"אולם ההיכל" (Sala Palatului) ונוצרו מרחבי ביניים עם גלריות אמנות ואחרים.

השיפוץ האחרון

אחרי נפילת המשטר הקומוניסטי ב-1989, בניין התיאטרון שופץ שוב בשנים 2010–2014 שיפוץ משמעותי ובגרסתו החדשה נחנך בסוף שנת 2014. השינויים משנות ה-80 לא התאימו לתקנים מבחינה סטטית ומבחינת הגנה מפני רעידות אדמה, מבחינת חוזק החומרים. את הפרויקט ניהל האדריכל רומאו בֶּליה (Belea^[10]). הוסרו התוספות מעידן צ'אושסקו (החזיתות שעוצבו על ידי צ'זר לזרסקו, שהסתירו את ה"מגבעת" שעיצב בעבר הוריה מייקו ושנחשבו כמגבירות סיכונים במקרה של רעידות אדמה כעת הוא כולל שבעה אולמות, לרבות אולם גדול (Sala Mare) בעל 900 מושבים. המספר הכולל של המושבים הועלה מ-1,720 ל-2,880. כעת אולמות התיאטרון הם:

האולם הגדול - (Sala Mare) (מסוג איטלקי) - 900 מושבים
האולם סטודיו (ורסטילי - יכול להפוך לסוג איטלקי, אליזבטני או לארנה) - 590 מושבים
האולם סדנה (תיאטרון ניסויי) - 250 מושבים
האולם "פּיקטורה" (Pictura) ("הציור") (ורסטילי - יכול לתפקד כאולם איטלקי, אליזבטני או כארנה) - 300 מושבים
האולם הקטן (Sala Mică) (ורסטילי - יכול לשמש כאולם איטלקי מצומצם, אליזבטני או כארנה) - 240 מושבים
האולם תחת כיפת השמיים (Sala în Aer Liber) -‏ 300 מושבים
האולם "מדיה" (רב-תכליתי - לתערוכות, רסיטלים, כנסים, הרצאות, הקרנות - עם שורות כיסאות) - 300 מושבים

עלות העיצוב החדש של הבניין הייתה 63.2 מיליון יורו (ברוטו) שמתוכם 28 מיליון יורו סופקו על ידי בנק הפיתוח של מועצת אירופה. לפי החוזה הביצוע היה צריך להימשך שנתיים ו-4 חדשים אך בסופו של דבר העבודות נמשכו 4 שנים. החנוכה הרשמית של התיאטרון בגרסה החדשה התקיימה ב-10 בנובמבר 2014.

מנהלי התיאטרון לדורותיו

1852–1853 - קוסטקה קאראג'אלה ויואן א. ואכמן
1853–1855 - קוסטאקה קאראג'אלה
1855–1859, 1861–1866, 1870–1871 - מאטיי מילו
1859–1860 - קונסטנטין א. רוסטי
1860–1861 - מנהלת ועדת התיאטראות
1866–1867 - קוסטאקה דימיטריאדה
1867–1868 - מיכאיל פסקאלי ומאטיי מילו
1868–1870 - גריגורה בנג'סקו
1871–1874, 1876–1877 - מיכאיל פסקאלי
1874–1875 - האגודה לדרמה
1875–1876 - אלכסנדרו אודובסקו
1877–1881 - יון גיקה
1881–1882 - קונסטנטין קורנסקו
1882–1887, 1889–1898 - גריגורה ק. קנטקוזינו
1887–1888 - קונסטנטין י. סטנצ'סקו
1888–1889 - יון לוקה קאראג'אלה
1898–1899 - גריגורה ק. קנטקוזינו ופטרה גרדישטיאנו
1899–1901 - סקרלט יון גיקה
1901–1905 - שטפאן סיחליאנו
1905–1908 - אלכסנדרו דאבילה
1908–1911 - פומפיליו אליאדה
1911–1912 - יון בקלבאשה
1912–1914 - ג'ורג'ה דיאמנדי, אלכסנדרו דאבילה, יון א. ברטסקו-ווינשט
1914–1915 - ג'ורג'ה דיאמנדי
1915–1916, 1922–1923, 1931–1933 - אלכסנדרו מברודי
(1917–1918 הכיבוש הגרמני )
1918–1919 - יון פרץ וקונסטנטין רדולסקו-מוטרו
1919–1920 - יון פרץ וויקטור אפטימיו
1921–1920 - ויקטור אפטימיו
1921–1922 - ויקטור אפטימיו ,אלכסנדרו מברודי
1923–1924 - יון ולז'אן
1924–1925 - קורנליו מולדובנו, יון מינולסקו
1925–1927 - קורנליו מולדובנו, אלכסנדרו הודוש
1927–1928 - קורנליו מולדובנו
1928–1929 - קורנליו מולדובנו, ליביו רבריאנו
1929–1930 - ליביו רבריאנו, ויקטור אפטימיו
1930–1931 - יון גריגורה פרייציאנו ואלכסנדרו מברודי
1933–1934 - אלכסנדרו מברודי, פאול פרודן
1934–1937 - פאול פרודן
1937–1938 - פאול פרודן, יון מרין סדוביאנו
1938–1939 - יון מרין סדוביאנו, קמיל פטרסקו
1940–1941 - יון מרין סדוביאנו, הייק אקטריאן, ליביו רבריאנו
1941–1944 - ליביו רבריאנו
1944–1945 - ניקולאיה קרנדינו, ויקטור אפטימיו, טודור ויאנו
1945–1946 - יון פאס
1946–1947 - יון פאס, זכריה סטאנקו
1947–1952 - זכריה סטאנקו
1952–1953 - יואן פופה
1953–1956 - וסילה מולדוביאנו
1956–1959 - יון מרין סדוביאנו
1959–1969 - זכריה סטאנקו
1969–1990 - ראדו בליגן
1990–1993 - אנדריי שרבאן
1993–1996 - פנוש ניאגו
1996–2001 - יון קוז'אר
2001–2004 - דינו סרארו
2005–2021 - יון קאראמיטרו
2021–2022 - יואן אוניסיי (זמני)
2022–2023 - מירצ'ה רוסו (זמני)
2022 - ג'ורג'ה קלין (זמני)

לקריאה נוספת

Constantin C. Giurescu. Istoria Bucureştilor. Din cele mai vechi timpuri pînă în zilele noastre («History of Bucharest. From the oldest times to our days»), Ed. Pentru Literatură, Bucharest, 1966, p.128, 141.
George Potra. Din Bucureştii de altădată («In Old Bucharest»), ed. Ştiinţifică şi Enciclopedică, Bucharest, 1981.
1992 -ed) Martin Banham The Cambridge Guide to Theatre -Bogdan Mischiu - art.Rumania)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא התיאטרון הלאומי של בוקרשט בוויקישיתוף

אתר האינטרנט הרשמי של התיאטרון הלאומי של בוקרשט

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ B.Mischiu
^ Elena Grigoriu, Zorii teatrului cult în Țara Românească אלנה גריגוריו - המצטטת מארכיון המדינה, משרד העבודות הציבוריות ds. 46/1841
^ [plimbare-de-o-zi-prin-bucurestii-anului-1943 טיול למשך יום בבוקרשט של שנת 1943]
^ Cutia cu vechituri a lui Potra 1923- Teatrul național
^ Elena Grigoriu, Zorii teatrului cult în Țara Românească
^ Ghidul Bucureștilor, 1935 המדריך של בוקרשט
^ Celac/Carabela/Marcus-Lapadat, București, arhitectură și modernitate, un ghid adnotat, ed. Simetria, 2005 - צ'לאק, קרבלה, מנרכוס-לפדאט - בוקרשט - אדריכלות ומודרניות, מדריך מבואר 2005
^ www.cimec.ro
^ Teatrul Național I. L. Caragiale București
^ עם דגש בהברה הראשונה

[Mischiu-1] ¹ ² ³ B.Mischiu

[2] Elena Grigoriu, Zorii teatrului cult în Țara Românească אלנה גריגוריו - המצטטת מארכיון המדינה, משרד העבודות הציבוריות ds. 46/1841

[3] [plimbare-de-o-zi-prin-bucurestii-anului-1943 טיול למשך יום בבוקרשט של שנת 1943]

[4] Cutia cu vechituri a lui Potra 1923- Teatrul național

[5] Elena Grigoriu, Zorii teatrului cult în Țara Românească

[6] Ghidul Bucureștilor, 1935 המדריך של בוקרשט

[7] Celac/Carabela/Marcus-Lapadat, București, arhitectură și modernitate, un ghid adnotat, ed. Simetria, 2005 - צ'לאק, קרבלה, מנרכוס-לפדאט - בוקרשט - אדריכלות ומודרניות, מדריך מבואר 2005

[8] www.cimec.ro

[9] Teatrul Național I. L. Caragiale București

[10] עם דגש בהברה הראשונה

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]